תרמתי את השיער שלי!

תרמתי את השיער שלי לקשר שלי ושל הבת שלי!!!

לפני כמה ימים שחר ביקשה שאספר אותה.

זה כבר כמה שבועות שהיא מדברת על זה, ופשוט לא יצא לנו.

ובאותו היום זה פשוט הסתדר.

סיימנו את המקלחת, היא התיישבה מולי מרוגשת, ואני התחלתי לגזור...

לצערי עוד כשהייתי באמצע שתינו גילינו שיצא קצר יותר ממה שתיכננו :(

שחר ממש ממש התבאסה.

היא התחילה לבכות ולהגיד שזה מכוער ושהיא בחיים לא תתן לי יותר לגזור לה את השיער.

ואני, פשוט קפאתי.

לא ידעתי מה להגיד לה?

איך אני מתגברת על זה?

ובכלל איך אני משיגה את האמון שלה בחזרה?

היא המשיכה לבכות, ואני פשוט נשארתי שם איתה, ולמרות שהייתי ממש חסרת אונים פשוט שידרתי שאני שם איתה. בקושי. בתסכול.

לפני כמה שנים החלטתי עם עצמי שאני מגדלת את השיער שלי, ופעם בשנתיים (כשיש לי כבר 30 ס"מ) תורמת אותו לעמותת זכרון מנחם.

והתחושה הזו של תספורת קצרה מדיי כל כך מוכרת לי. הבאסה הזו, שזה לא יצא כמו שרציתי.

בכל שלושת הפעמים שתרמתי את השיער, הרגשתי ככה בשלב כזה או אחר לאחר שהסתפרתי.

דיברתי איתה על זה, אמרתי לה שאני יודעת איך זה מרגיש, ושזה ממש מאכזב כשלא יוצא כמו שרוצים.

אמרתי לה גם שהיא יפה בעיניי לא משנה איך השיער שלה נראה. קצר או ארוך.

המשכנו את התספורת (כי הבכי התחיל עוד באמצע) והיא המשיכה לבכות.

ואז נזכרתי בשיעור שלנו בקורס המנחות, על תסכול כמנוף לחיזוק ההיקשרות. ופתאום הכל היה לי ברור.

שחר צריכה להרגיש שאני איתה שם.

שאני יודעת מה היא עוברת.

לא מספיק לה שאני מספרת לה על זה שחוויתי את זה. היא צריכה חיזוק של ההיקשרות בינינו.

ומה שעמד לנגד רוחי באותו רגע היה הידמות.

הרי אני לא באמת יכולה להעביר לה את המסר שהשיער יגדל, ושזה לא אישיו, כי היא כרגע בתוך זה וזה אישיו ממש רציני מבחינתה.

סיימנו את התספורת, והיא המשיכה לבכות,

"שחר, היית רוצה לספר אותי גם?"

היא הסתכלה עליי המומה "מה באמת? לגזור לך את השיער?"

"כן" עניתי. "רוצה?".

ברור שהיא רצתה.

אז שטפתי את השיער, סירקתי אותו, עשיתי קוקו גבוה כזה כמו שאחותי תמיד סיפרה לי שהיא עושה, והגשתי לה את המספריים.

וואוו היא הייתה בעננים.

כשסיימה לספר אותי הסתכלתי בראי ואמרתי "תודה על התספורת. יצא ממש יפה למרות שזה לא בדיוק כמו שציפיתי"

היא הסתכלה עליי וחייכה.

הסתכלה בראי על עצמה, וחייכה חיוך ענקי.

"איזה קטע ששתינו הסתפרנו באותו היום. את גזרת לי ואני גזרתי לך. ממש מגניב" אמרתי לה.

היא התסכלה שוב על עצמה בראי ואמרה "זה יצא יותר קצר ממה שרציתי, אבל זה עדיין ממש יפה."

התחבקנו, והיא הייתה פשוט מאושרת.

היא חזרה שוב ושוב על זה שבעצם היא חושבת שהתספורת שלה ממש יפה אפילו שהיא קצרה.

ואני, אני פשוט הייתי מאושרת מזה שהצלחתי להפוך את הסיטואציה על פניה, ולקבל את האמון שלה בחזרה, ועל הדרך להבהיר לה שהקשר שלנו חשוב וחזק יותר מכל צרה או שערה ;)