לפעמים אני רוצה לגרום לילד שלי לבכות

נשמע הזוי נכון?!

אז זהו שלא כל כך.

ואיך זה בכלל קשור לסיר של פסטה?.....

מכירה את זה שאת מכינה פסטה או מרק, ויש איזו שנייה אחת שפתאום כל הסיר גולש, והגז מתלכלך.

את מתבאסת בטירוף. אוף למה לא פתחתי קצת את המכסה קודם?!

בעצם המים בסיר רותחים ולאט לאט מצטברים המון אדים בתוך הסיר. כל אחת יודעת שאם נפתח את הסיר מדיי פעם וניתן לאדים להשתחרר, יש סיכוי סביר שהוא לא יגלוש.

לפעמים אפילו נשאיר את המכסה פתוח בחלקו או לגמרי, ואז בכלל הסיכויי לגלישה הוא נמוך מאוד.

עם ילדים המצב מאוד מאוד דומה.

ילדים חווים המון תסכולים לאורך היום. חלקם אוגרים אותם עוד ועוד ועוד, כמו האדים שמצטברים בסיר.

אם לא נתן לתסכולים לצאת החוצה, בשלב כלשהוא תגיע ההתפרצות.

אז כשהילד שלי בוכה, אני מאפשרת לו לפרוק ולהוציא את התסכול, כי אני יודעת שזה מקטין את הסיכוי לגלישה ולהתפרצות הזו של כל מה שנאגר בפנים.

לפעמים הילד שלי חווה תסכול, ועוד אחד, ועוד אחד, ונדמה ששום דבר לא שובר אותו.

על פניו זה נראה טוב. הילד יודע להתמודד עם תסכול.

בעצם, זה המצב הכי מסוכן.

הסיר סגור ואני לא יכולה לראות מבעד למכסה מה קורה בפנים.

אז אני רוצה לפתוח מעט את הסיר מדיי פעם כדי לגלות מה המצב של האדים שמצטברים בתוכו.

לפני כמה ימים הבן שלי אמר שהוא ממש מתרגש. כל כך מתרגש שהוא רוצה לבכות.

הוא חזר על זה כמה פעמים באותו היום, וכמובן שהצעתי לו שאחבק אותו ושהוא יבכה בזרועותיי.

בפועל הוא לא בכה.

ראיתי שהוא ממש שומר את זה בפנים ולא מוכן לשחרר.

כמו הרגע הזה בסיר ממש לפני שהמים גולשים, שהמכסה מתחיל להתרומם טיפה ומיד נסגר חזרה.

כשהבנתי שמשהו שם תקוע, ועוד שנייה זה הולך להתפרץ החוצה, החלטתי שאני מרימה את המכסה, ועושה את זה באופן מבוקר.

חיכיתי להזדמנות ואחרי כמה דקות היא הגיעה.

הוא ביקש משהו, אני אפילו לא זוכרת מה זה היה. אולי עוגיה, או סרט, או לצבוע בגואש, ופשוט אמרתי לו לא.

ולא כי הייתה לי בעיה לתת לו, פשוט רציתי שהבכי הזה שהוא מדבר עליו ייצא החוצה.

שהוא ישחרר את המועקה הזו, שהוא מחזיק בפנים.

ובאמת תוך רגע הוא התחיל לבכות. הוא בכה, ואני הייתי איתו באמפתיה.

חיבקתי אותו ופשוט חיכיתי איתו עד שכל הבכי והתסכול שלו ייצאו החוצה.

סוף סוף המכסה ירד. האדים יצאו, והפלא ופלא, הגז לא התלכלך. תוך כמה דקות הוא נרגע והמשיך לשחק.

לפעמים אני מפספסת את נקודת הרתיחה הזו, ואז הבלגן שיש לי במטבח הוא קטסטרופלי.

אותו הדבר עם הבכי, כשהוא נאגר בפנים אז התסכול יוצא בדרך אחרת. זה יכול להיות בדרך של מכות, זריקת חפצים, קללות, אגרסיביות. משהו מלוכלך כזה.

כי בעצם כבר איבדנו שליטה על זה. על מה שמתרחש בתוך הסיר.

אז אני רוצה להיות קשובה לילד שלי. להיות דרוכה לזהות את הנקודה הזו ממש לפני שהוא מתפרץ, ולפעמים להיות יותר אקטיבית ולעזור לו לשחרר קצת מהלחץ והתסכול שבפנים.

באידיאל אני רוצה תמיד להשאיר את המכסה פתוח לגמרי. אני רוצה שהילד שלי ירגיש שהוא כל הזמן יכול לפרוק ושהוא לא צריך לאגור בפנים אפילו לא לרגע. שהוא יידע שיש לו ערוץ ישיר שמאפשר לו להתחמם ואפילו לרתוח מבלי להגיע לגלישה.

זה לא קל לפעמים זה אפילו ממש ממש קשה.

אז אני משתדלת להזכיר לעצמי, ולדמיין את הסיר הזה מול העיניים.

אני גם מזכירה לעצמי שגם לי יש סיר כזה, וכדאי שגם אני אפרוק מדיי פעם באיזה מקום בטוח שיש לי בו ערוץ ישיר לשחרר את האדים מתי שצריך. זה יכול להיות בן הזוג שלי, חברה טובה, אמא שלי או אחותי.

וכשהסיר שלי לא גועש, הרבה יותר קל לדאוג למה שמתרחש בסיר של הילד שלי, ולוודא שהוא לא גולש.