הדרך שלי בדרך הלב

כשנחשפתי לראשונה לדרך הלב, הרגשתי שסוף סוף מצאתי את זה.

סוף סוף עליתי על הרכבת אל היעד הנכסף. להיות אמא יותר טובה לילדים שלי.

למדתי המון כלים ומונחים כמו איסוף, אמפתיה, כוונה טובה, היקשרות ועוד ועוד.

וכל פעם שלא הצלחתי ליישם את הידע שרכשתי, הרגשתי אכזבה גדולה ותסכול.

ממש כאילו הרכבת שלי נתקעה באיזו תחנה נידחת באמצע שום מקום.

שוב פעם 😔

לימים העמקתי את הידע שלי בגישה, והיעד הנכסף כבר לא היה להיות אמא יותר טובה.

כי מי קובע מי זו אמא יותר טובה ומה בדיוק היא עושה?

ככל שהבנתי והפנמתי ש"טובה" ו"רעה" אלו פרשנויות ושיפוטים שלי, כלפי עצמי, שיניתי את היעד שלי.

היעד החדש שלי הוא חיזוק והעמקת הקשר שלי עם הילדים שלי. וכשראיתי את זה ככה, כל התמונה השתנתה.

אני כבר לא מרוכזת ביעד, אני פשוט נהנית מהדרך. מהנסיעה ברכבת.

וכל פעם שיש איזו עצירה במקום נידח ושומם, אני יורדת רגע מהרכבת.

מתבוננת סביבי, נהנית מהנוף וסופגת את מה שיש למקום החדש להציע לי.

פתאום אין כבר תחנה סופית שאני מחכה להגיע אליה, פתאום הדרך עצמה הפכה להיות היעד של קו הרכבת שלי.

וכך גם השתנתה הגישה שלי להורות שלי. כבר אין איזה יעד או ציון מדיד שאליו אני שואפת להגיע. יותר סבלנית, יותר מכילה, יותר ויותר ויותר.

כל אלו כבר לא רלוונטיים. אני מי שאני. לפעמים יותר ולפעמים פחות.

ובכל פעם שיש משבר כזה או אחר, ואני "לא מצליחה" ליישם את כל מה שלמדתי והייתי רוצה ליישם, אני עוצרת רגע.

מביטה פנימה.

מביטה החוצה.

מנסה לזהות את הפוטנציאל ללמידה והתפתחות, ולהפוך את המשבר הזה למנוף לחיזוק ההיקשרות.

וכשאני מרגישה שאני מוכנה להמשיך בדרך, בדרך הלב, אני עולה שוב לרכבת, ונהנית מהנסיעה, עד לעצירה בתחנה הבאה.