איך עושים אמפתיה?

היא התקשרה אליי בוכה ונסערת.

מספרת לי בקול שבור שהתוכניות השתנו וזה בכלל לא מה שהיא רצתה שיקרה.

היא כל כך חיכתה וציפתה, וברגע האחרון הכל השתבש.

אוףףףףף.

אני בנהיגה, היא בוכה, רחוקה ממני ואני לא יכולה לעשות כלום כדי לעזור או לשנות את המצב.

אז פשוט הייתי איתה.

הייתי איתה על הקו. הקשבתי לה.

"זה כל כך מבאס וקשה שהדברים לא קורים כמו שרצינו וציפינו."

היא המשיכה לבכות עוד קצת, ואני איתה על הקו.

"אמא אני תיכף אתקשר אלייך." היא אמרה וניתקה.

הלב שלי התכווץ.

היא שוב התקשרה נסערת, ושוב אני איתה.

אין לי כל כך הרבה מה לעשות, ואני בטח לא יכולה לפתור לה את הבעיה כשאני כל כך רחוקה.

אז רק הקשבתי לה.

הייתי איתה.

ושוב היא אמרה שתחזור אליי תיכף.

ושוב הלב שלי מתכווץ ודואג לה.

אחרי כמה דקות הטלפון שוב צלצל, היא כבר נשמעה ממש רגועה ואסופה.

"אמא, סידרנו את זה. הכל בסדר ואני בסדר. רציתי רק להגיד לך המון תודה. ממש עזרת לי."

חייכתי לעצמי, כי בעצם כל מה שעשיתי היה פשוט להיות שם.

אחד הכלים הכי משמעותיים ומדהימים שהגישה המקרבת חיזקה אצלי, זה אמפתיה.

כנראה שתמיד היתה לי היכולת הזו, וככל שתירגלתי יותר, כך היא התחזקה וגיליתי את הכח והקסם האמיתי שלה.

הרבה פעמים שואלים ושואלות אותי,

איך עושים אמפתיה?

איך עושים את זה לע****???

מה להגיד?

ומה זה בכלל אמפתיה?

אני אוהבת לומר שאמפתיה היא להסכים להיות כורסא.

אמפתיה היא ההסכמה להכיל את מה שיבוא, בלי שיפוטיות ובלי דיעה.

ממש כמו כורסא שמאפשרת לכל מי שרוצה, פשוט לשבת עליה.

ולא משנה אם זה גבר, או אשה. מבוגר או צעירה.

ואפילו אדם, או חיה.

אמפתיה היא הגשר בינינו.

היא הדבר הכי מקרב והכי מחבר שיכול להיות.

אבל,

ופה אני מצטערת לבאס רבים ורבות,

אמפתיה לא עושים.

אין איזו נוסחה של מה להגיד ומה לעשות כדי להיות באמפתיה.

אמפתיה זו הוויה.

הוויה של נוכחות אמפתית.

הוויה שאין לה ובה שום אג'נדה פרט לחיבור אמיתי ועמוק מלב אל לב.

איך בכל זאת אפשר לתרגל את ההוויה הזו ולהכיר אותה יותר מקרוב?

על ידי התנסות. על ידי הכרת התחושה.

על ידי הסכמה פשוט לשהות ולהיות שם יחד ועבור מישהו/י.

וככל שמתרגלים את זה יותר, זה נטמע, ומתחזק ומשתכלל.

היכולת פשוט להיות.

להיות כורסא.